החלטה בתיק ע"מ 2763/09

העורר, קטין כבן 15, תושב הכפר עקבת ג'אבר שבאזור יריחו, נעצר בתאריך 20.7.09, בשעה 3:00 לפנות בוקר, בעקבות מידע מודיעיני.

מיד לאחר מכן הובא לתחנת המשטרה במעלה אדומים ובשעה 3:49 כבר מסר אמרה לפיה יידה אבנים בכ-10 מקרים על "היהודים ועל הצבא" . העורר סיפר כי חברו היה מתקשר אליו ומודיע לו על כך שכוחות צבא נכנסו לכפר ואז השנים היו ניגשים וזורקים אבנים לעברם. העורר ציין אף מקרה ספציפי בו נעצר תושב הכפר, ועל כן, זרקו אבנים. בחקירתו הפליל העורר מספר אחרים.

על יסוד דברי העורר האמורים, הגישה התביעה הצבאית כתב אישום המייחס לו יידוי אבנים בעשר הזדמנויות שונות. בד בבד ביקשה התביעה הצבאית את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

בדיון בבקשת התביעה האמורה, הסתבר כי קיימת הקלטה של חקירת המשיב אשר עשויה להועיל רבות לבירור טענות שונות שהועלו על ידי הסנגוריה נגד קבילות הודאתו האמורה. על כן, הורה ביהמ"ש על מסירת העתק הקלטת החקירה לסנגור, ואף עריכת תמליל של חקירה זו (ראה החלטה מיום 22.7.09). בשלב ראשון, הגישה התביעה ערר נגד הוראת ביהמ"ש לערוך תמליל כאמור. במקביל נעשו ניסיונות שונים לשכפל את הקלטת החקירה, כאשר בדיון נוסף שהתקיים בבקשת התביעה למעצר עד תום ההליכים, הסתבר לצדדים ולביהמ"ש שניסיונות אלה לא צלחו.

על כן, דן בימ"ש קמא בבקשה למעצר עד תום ההליכים על רקע הראיות הקיימות. לאחר שהתרשם מקיומן של ראיות לכאורה ושל עילת מעצר, הורה ביהמ"ש על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. ביהמ"ש אף הורה לתביעה להעביר העתק תקין של שכפול ההקלטה ואף איפשר לסנגוריה להגיש בקשה לעיון נוסף אם יעלו דברים חדשים מההקלטה כאמור (ראה החלטה מיום 27.7.09).

אלא שלאחר קבלת ההחלטה האמורה, ובמקביל לערר אותו הגיש הסנגור, הודיעה התביעה כי לא ניתן יהיה למסור לסנגוריה העתק ההקלטה, שכן כתוצאה מתקלה החקירה כלל לא הוקלטה (ראה הודעה התביעה מתאריך 29.7.09).

בערר תקף הסנגור בחריפות את התנהלות רשויות החקירה והתביעה הצבאית במקרה זה וביקש כי ייקבע שעל רקע מחדלים שונים אין מתקיימת בענייננו תשתית ראייתית לכאורית. הסנגור פירט את טענותיו בדיון שהתקיים בפניי, כאשר תמצית דבריו הינן שהעורר הוכה במהלך המעצר, וכן כי נחקר כבר בשעה 3:00 לפנות בוקר, ע"י רכז מודיעין שרשם את הדברים בשפה העברית, זאת למרות שבאותה העת או בסמוך לכך נכח בתחנת המשטרה חוקר נוער. כן טען הסנגור שהרכז נמנע מהקלטת החקירה ורשם הודאה לא מפורטת אשר אינה מתיישבת עם ההיגיון. הסנגור הוסיף וטען כי מעצרו של העורר הינו תוצאה של תקלה בזיהוי אדם שהופלל ע"י עצור אחר בפרשה מוחמד מחארמה, כעורר. הסנגור אף ציין שאין כל תימוכין להודאה שכביכול נמסרה ע"י העורר.

מעבר לכך, ביקש הסנגור כי אקבע שאין מתקיימת במקרה הנוכחי עילת מעצר לנוכח גילו של העורר ועברו הנקי.

נוכח הדברים האמורים, ביקש הסנגור שאורה על שחרור העורר בתנאים מגבילים שיאפשרו לו לנהל את משפטו ללא לחץ הכרוך במעצר עד תום ההליכים.

התביעה הצבאית התנגדה לערר. התביעה ביקשה להדוף את טענות הסנגור בנוגע להעדר הקלטה. לדבריה, המדובר בטעות בתום לב של החוקר ולא ברצון להסתיר ראיות. התביעה הסכימה כי גם אם היו פגמים טכניים כלשהם במהלך החקירה, שורת הדין נותנת כי קיימת הודאה של העורר בעבירה המקימה עילת מעצר, ועל כן, אין מקום להורות על שחרורו. התביעה הפנתה לפסיקה נרחבת לפיה אין בגביית אמרה שלא בשפת הנחקר על מנת לפגום בקבילותה. משכך, לגישת התביעה, טענה זו ככל הטענות האחרות שהועלו ע"י הסנגור נגד משקל ההודאה, דינן להתברר במשפט גופו ואין בהן כדי להשפיע על שאלת המעצר.

אומר מיד כי אכן חלק נכבד מטיעוני הסנגוריה אינם ניתנים לבחינה בשלב זה של הדיון המשפטי  ומקומם בהליך העיקרי שם ראוי כי יתבררו עד תום. זאת ועוד, הצדק עם התביעה כי לנוכח הדין באזור אין בחלק הארי של העובדות שתוארו ע"י הסנגור כדי להוות הליך לא חוקי. כך לדוגמא, אין חובה באזור שקטינים יחקרו ע"י חוקרי נוער גם אם לא הגיעו לגיל 16. כמו כן, באזור אין חובת תיעוד חזותי או קולי של חקירות בעבירות מהסוג המעסיק אותנו. בדומה לדין בישראל הפסיקה באזור לא הכירה ברישום אמרה שלא בשפה בה התקיימה החקירה כדבר העשוי לפגוע בקבילות, אלא במשקל בלבד (ראה בהרחבה עד"י 2287/07 התוב"ץ נ' שלאלדה).

זאת ועוד, לא התרשמתי שהתקלה שהביאה לאי הקלטת החקירה הייתה תקלה מכוונת. אף לא מצאתי תימוכין לטענות הסנגור בדבר העדר פירוט בהודאה. ההפך הוא הנכון, ההודאה כוללת מקום ביצוע העבירה, שמות המבצעים ואף פרטים מסוימים בנוגע לחלק מהאירועים. אשר על כן, גם אם אין בה מועדים מדויקים, בפנינו הודאה אשר על פניה עשויה להוות ראיה משמעותית נגד העורר, אשר את משקלה יקבע ביהמ"ש קמא כמתחייב בהליך העיקרי.

מעבר לכך, יש לציין כי זריקת אבנים בעשר הזדמנויות מקימה ככלל עילת מעצר גם בעניינם של קטינים בני גילו של העורר (ראה ע"מ 1270/09 התוב"ץ נ' סויטי, ע"מ 1912/08 התוב"ץ נ' אחדוש, ע"מ 1143/09 התוב"ץ נ' צלאח).

לאור האמור, יש לקבוע כי החלטת בימ"ש קמא תואמת את הדין באזור.

אלא שלמרות כל האמור, הגעתי למסקנה כי במקרה הנוכחי יהיה ראוי להתערב בהחלטה ולהורות על שחרור המשיב בתנאים.

אכן, כפי שהוסבר לעיל, אין בדרך בה נוהלה חקירה זו פגם היורד לשורשו של עניין עד כדי שלילת קבילותה של ההודאה. אולם, הצטברותן של עובדות מסוימות מותירה תחושה קשה כי במקרה הנוכחי פעולת הרשויות אינה מתיישבת עם השמירה על זכויותיו של הנחקר, במיוחד כאשר זה קטין.

אפתח ואומר כי העובדה שחקירת העורר התנהלה בשעה 4:00 לפנות בוקר, מיד לאחר מעצרו, מעוררת סימני שאלה לא פשוטים. אכן, החוק אינו מונע פעולה שכזו. יחד עם זאת, כבר הכירה הפסיקה באפשרות שחקירה בשעת לילה מאוחרת תפגע בשיקול דעתו של הנחקר (ראה ת"פ (י-ם) 915/07 מדינת ישראל נ' מ.ח ואח', פורסם בנבו). אין ספק כי החשש האמור מתעצם בענייננו כשהנחקר הינו קטין בן 15 בלבד אשר ספק אם היה מודע לזכויותיו. נקל לשער מה עלול להיות מצבו הנפשי של ילד הנעצר באישון לילה ע"י חיילים ומיד מובא לחקירה משטרתית.

הוא הדין באשר לגביית אמרה ע"י מי שאינו חוקר נוער. כאמור, על פי דין האזור אין חובה כי החקירה תבוצע ע"י חוקר נוער. אולם, כאשר מסתבר שבתחנת המשטרה נכח חוקר שכזה, לפחות מהשעה 7:00 בבוקר, מוצדקת התמיהה מדוע לא הושהתה החקירה במספר שעות מצומצמות לשם עריכתה ע"י חוקר הנוער. ודוק, יתכן שלתמיהה האמורה קיימות תשובות ראויות, שכן איני יודע אם אותו חוקר נוער דובר השפה הערבית, זאת בניגוד לרכז המודיעין שניהל את החקירה.

בעניין זה יש גם לתמוה על נחישות המשטרה והתביעה הצבאית בהצהרותיהם לפיהם החקירה, שנוהלה בשפה הערבית אך נרשמה בשפה העברית, הוקלטה, זאת מבלי שבפועל מאן דהוא יטרח להקשיב להקלטה. חלף הגשת עררים מיותרים נגד החלטות ביהמ"ש שביקשו לאפשר לסנגוריה ולביהמ"ש להתרשם באופן בלתי אמצעי ממלוא חומר החקירה, מוטב היה שייעשה מאמץ מינימאלי לבחון את קיומה של ראיה מרכזית בתיק, אם לא לפני הגשת כתב האישום כמתחייב, לכל הפחות לאחר שניתנה החלטת ביהמ"ש קמא.